מנחם בן ישר ממשואות יצחק הוא כנראה ותיק פעילי הר הבית בימינו, בן 91 – ומי שעוד בשנת שחרור ההר פרסם מאמר ובו זיהה את גבולותיו המדוייקים ואת מיקום המקדש בו * הארכיאולוגים הבכירים של העת ההיא הגיעו לאותן מסקנות, אבל הרבה אחריו
"בכ"ח באייר תשכ"ז הבנתי שיש לעלות להר הבית", משחזר מנחם בן ישר. "האם יש לבנות בית מקדש או אין לבנות בית מקדש לא ידעתי להכריע, אבל הצורך לעלות אל ההר היה לי מובן מאליו. לא הייתי בהר ביום השחרור, מפני שכבר לא הייתי מגוייס באותה עת. ביקרתי בו רק כמה ימים אחר כך. ידעתי שצריך לטבול לפני העלייה, ולכן טבלתי קודם לכן במעיין השילוח".
בן ישר, במקורו מנחם זילברברג, נולד בברלין בחג הראשון של סוכות תרפ"ה, 1924. יחד עם הוריו וששת אחיו עלה ארצה ממש ערב השואה, בשנת 1939. למנחם בן ישר שלוש בנות, 16 נכדים ו-18 נינים. חתנו הוא חגי בן ארצי, אחיה של שרה נתניהו הנשוי לבתו של בן ישר – מילכה.
"בזמן מלחמת ששת הימים התחלתי ללמד תנ"ך באוניברסיטת בר אילן, ובמסגרת הזו דיברתי עם כמה חברים מהאוניברסיטה והסכמנו בינינו על הצורך לעלות ההרה. בהמשך עלינו אליו כקבוצה. התחלתי להתעניין בהר ולקרוא עליו. איתרתי מפה אנגלית גדולה של הר הבית ועל פי המשנה במסכת מידות וכתבי יוסף בן מתתיהו ניסיתי לברר היכן בהר ניצב המקדש. כתבתי על כך מאמר שהופיע לראשונה בביטאון של מדענים שומרי תורה עוד בשנת תשכ"ח (68')".
בן ישר הקדים במאמרו המדובר את בכירי הארכיאולוגים בנימין מזר ז"ל ועוזרו לין ריטמאייר, אולם הגיע לאותן מסקנות בדיוק באשר למיקומו של הר הבית שקדם להורדוס – ריבוע בן 500 על 500 אמה – בתוככי המתחם הקרוי כיום כולו בשם 'הר הבית': "הגעתי למסקנות שראיתי אחר כך שהגיעו אליהם כמה ארכיאולוגים ובין השאר קתלין קניון, שבדרום הר הבית ובצפונו זיהתה תוספת של הורדוס לשטח הר הבית המקורי, וכן רצועה נוספת בצד מערב.
"הרב גורן, לעומת זאת, הגיע למסקנות אחרות, בין השאר מכיוון שהמפות שהופיעו בספרו לא היו מדוייקות. הוא חשב שהצאחרה – הסלע שבמרכז כיפת הסלע – הוא מקום המזבח ולא מקום קודש הקודשים כפי שטוענת המסורת. אני חושב שהיתה לו מגמה לראות את הכותל המערבי ככותל של הר הבית ממש, ולא כפי שסבורים היום על פי מחקרים של בנימין מזר, שזה כותל של ההרחבה ההרודיאנית של ההר".
"בהמשך, עוד בשנה הראשונה אחרי שחרור ההר, יצרנו קשר עם יוצאי אצ"ל ולח"י מירושלים כדוגמת שמעון ברמץ ז"ל, ויחד ייסדנו תנועה פעילה למען הר הבית שכונתה 'ברית אריאל'. בניגוד להיום, לא היתה אז כל בעיה להיכנס לשטח הר הבית. הרשויות הניחו לעלות ההרה באופן חופשי משער המוגרבים, אבל אנחנו לא הסתפקנו בכניסה בלבד ורצינו להתפלל שם. בחול המועד סוכות תשכ"ח, הראשון אחרי הכיבוש, נכנסנו – כעשרים איש – למתחם עם לולבים ואתרוגים דרך שער המוגרבים. אף אחד לא עיכב אותנו. עמדנו בין שער המוגרבים לאל אקצה, בחלק הדרומי, ושם ערכנו הקפות עם לולבים עד שבאה המשטרה והורידה אותנו מההר. רשמו את שמותינו אבל לא נעצרנו. התייחסו אלינו יפה. הערבים, אגב, כלל לא התנגדו לתפילה שלנו.
"באותה עת עוד נותרו ליד שער המוגרבים כמה בניינים וממש ליד הכניסה ניצב קיוסק קטן של ערבי זקן שמכר משקאות. מי שהגיע להר עם נעלי עור השאיר את הנעליים לשמירה אצל בעל הקיוסק הערבי והוא השגיח עליהן עד שיצאנו. הערבים לא הביעו באותו הזמן כל התנגדות לנוכחות היהודית במקום הקדוש. הם עוד היו בהלם מכך שמדינת ישראל הניחה להם להישאר בהר.
"לעומת זאת, כמעט כל הרבנים היו נגדנו – הן החרדים והן הדתיים הלאומיים, מלבד מעט מאוד רבנים כדוגמת הרב של נתניה – הרב דוד חיים שלוש וכן הרב חיים דוד הלוי שבאותה עת עוד היה רבה של ראשון לציון ולימים נעשה רבה של תל אביב. מעניין מאוד שכל הממסד הרבני מלבדם התנגד לנו. כאשר כבר כובשים את הר הבית, במקום לחשוב מה צריך לעשות בו, הרבנים חשבו רק מה לא צריך לעשות – לא לעלות".
איך אתה מסביר זאת?
"לא יודע. זה כנראה מתוך הלם. הגיעה הגאולה, ולא יודעים מה לעשות בה. עד שעניין הר הבית חדר לחלק מהרבנים מהציבור הדתי-לאומי עברו 25 שנה. היום כבר מקובל שמותר לעלות. אמנם לא כולם עולים להר, אבל קיים קונצנזוס שזה לגיטימי. אפילו בציבור הלא דתי, הרוב בעד לאפשר חופש פולחן ליהודים בהר. גם לציבור החרדי זה חדר. באותה עת, לעומת זאת, זה היה לגמרי מחוץ לקונצנזוס. היינו כמה משיגענעס. פעם, כשהחרדים ראו אותנו עולים ההרה הם היו צועקים לנו 'כורעס, כורעס'. כרת. היום כבר כמעט לא צועקים.
"זה בעצם הדבר הטבעי ביותר בעולם, שהר הבית הוא שלנו, אבל בשביל לעכל את זה מבחינה תודעתית כנראה דרוש זמן. אומרים שקיימים שני נושאים הלכתיים שבהם לא הרבנים קובעים את ההתקדמות אלא הם נובעים מלמטה – הטלת תכלת בציצית ועליה להר הבית. אני נוקט בשתיהן. מבחינה פסיכולוגית זה הולך יחד. זה בא מאנשים שחושבים מחוץ לקופסה הדתית".
טביעות אצבעות בחשד להשתחוויה
ממרום גילו הספיק בן ישר להיות שותף כמעט לכל הארגונים שפעלו בעניין ההר במשך יובל השנים שחלפו מרגע שחרורו. הוא היה שותף גם לפעילות ארגון 'חוגים לאומיים' שבראשו עמד עו"ד חרותי שהגיש את העתירות הראשונות לבג"ץ בנושא ההר, מתוך למעלה מחמישים עתירות שהוגשו בעניין מאז ועד היום.
"נשארנו באותה מסגרת במשך כמה שנים עד שנפתחה תנועה גדולה יותר, 'אל הר השם' שבראשות פרופ' יואל אליצור והרב יואל בן נון. שם יזמו עליות להר, הפיצו חומרים וקיימו ימי עיון. גם הרב יעקב מדן, כיום ראש ישיבת הר עציון, היה פעיל בתנועה".
אולם הפעם היחידה שבה נעצר בן ישר היתה דווקא לאחרונה, בחול המועד סוכות תשע"ג (2012), וזאת בחשד שהשתחווה בהר. כאחרון הפושעים נלקחו ממנו אז טביעות אצבע, הוא צולם ואולץ לחתום על מסמך שבו התחייב להתנהג בהר מעתה והלאה 'כמו ילד טוב', כהגדרת בן ישר. במשך שעות הושאר הקשיש במעצר במשטרת הקישלה, וכדי להשלים את התפאורה האבסורדית נעצרו בהר יחד עמו רב ושלושה ילדיו הקטנים, ואלו שהו איתו בחדר המעצר. בהעדר סוכה העצורים אף לא יכלו לאכול בתחנת המשטרה במשך כל שעות מעצרם, אבל בן ישר לא התרגש: "אותי זה לא הטריד", הוא מבטל את העניין. "זה הטריד בעיקר את אשתי כששמעה על כך". אגב, הוא טוען שלא השתחווה ולמעשה נעצר בלא שעשה דבר: "היו פעמים אחרות שהשתחוויתי בהר, אבל באותה פעם דווקא לא".
"המצב בהר השתנה לרעה מאז שחרור ההר ועד היום", מוסיף בן ישר. "כיום מגבילים את הקבוצות ל-15-20 יהודים דתיים בלבד בכל קבוצה, וגרוע יותר – לא נותנים לקבוצה אחת לעלות עד שהאחרת יורדת. זו התעללות".
ובכל זאת אתה ממשיך לעלות.
"אני רואה בזה צורך. בסופו של דבר תודעת הציבור בכל זאת תגבר. הרי למה המצב בהר כיום גרוע כל כך? בגלל ההסכמים עם ממלכת ירדן, שהיא למעשה השולטת וזו שאומרת לישראל מה לעשות במקום. ייתכן שהמצב הזה ישתנה באחד מן הימים, וצריך שיהיו אז ארגון ומנהיגות חזקים מספיק שיידעו לנצל את הרגע הזה ולשנות את הכללים, לאפשר ליהודים כניסה חופשית ואולי גם לקבוע בהר מקום תפילה כפי שהרב גורן רצה. גם הרב טוקצ'ינסקי, עוד בזמן המנדט, כתב בספרו 'עיר הקודש והמקדש' שהוא ערך מדידות והסיק שבחלק הדרומי של הר הבית ראוי לבנות בית כנסת ולהתפלל בו".
בכל ערב פסח בשנים האחרונות יש מי שמנסה להביא אל ההר גדיים לצורך הקרבת קרבן פסח. אתה מזדהה עם מעשים כאלו?
"כן, אבל יש לדעת שלפי ההלכה אם מקימים מזבח צריך להקריב עליו קרבן תמיד בכל יום, ולחנוך אותו בקרבן תמיד של שחר. אני מסופק מאוד אם העם היהודי בימינו מוכן לדבר כזה. לקרבן פסח הציבור דווקא מוכן, כי קרבן הפסח הוא בסך הכל מעין מנגל של יום העצמאות, מנגל של קודש, אבל אני בספק לגבי מוכנות העם היהודי בימינו לקרבנות מסוגים אחרים. כל מה שנעשה בהר צריך להתבצע בשם עם ישראל כולו".
