"אני עורך כעת סרט על ירושלים עם המפיקה שולמית שפיגל, ובמסגרת הסרט הזה יצאנו בשבוע שעבר לצילומי השלמה. בין השאר ניסינו להיכנס עם הצוות להר הבית. נעמדנו בתור. היו לנו אישורים אבל כנראה לא היה בהם די. היה לנו מלווה שניסה להכניס אותנו למתחם, אבל הגיע קצין משטרה ואמר שהאישורים שלנו אינם תקפים. הוא הציע לנו לדבר על כך עם דובר המחוז או עם דובר המשטרה, התקיים בינינו ויכוח קצר ובסופו אמרנו שאנחנו יכולים להסתדר גם בלי עלייה להר. בזה נגמר העניין. כל העניין לא היה מספיק חשוב לנו.
"הסרט הנוכחי בא כהמשך לסדרת תוכניות על ירושלים שקיימתי לפני 25 שנים, ובמסגרתה עליתי אז להר הבית. באותה עת לא בוצעו כלל בדיקות בכניסה. נכנסתי באופן חופשי לגמרי לאל אקצה ולכיפת הסלע וירדתי אל המערה שבתוך הסלע שבכיפת הסלע וצילמתי שם, וגם את התפילה המרכזית".
איך אתה מסביר את ההחמרה בנהלים מאז ועד היום?
"אני לא מאשים בזה אף אחד. הסתובבנו בשבוע שעבר גם בסילוואן. ביקרנו כמה משפחות פלסטיניות שבעבר, במסגרת אותה סדרה שהפקתי לפני 25 שנים, ביקרתי אצלן אבל כיום הכל נראה אחרת, מתוח יותר. אנשים עברו טראומות, פלשו להם לתוך הדירות והם גרים שם כיום בחצאי דירות בקומות שפלשו להם פנימה. צילמתי את זה גם בפעם הקודמת, אבל מאז חלה הרעה במצב. הסרט מספק תמונה של החמרת העימות בין יהודים לערבים בירושלים".
התרשמת מיחס עויין כלפי יהודים בכניסה להר הבית?
"לא, אבל למרבית התמהון תיירים נכנסים למתחם חופשי חופשי. התיירים לא צריכים לעמוד בתור, ויש להם מדריך. גם אנחנו רצינו להיכנס ככה אבל לא נתנו לנו. מתבצעת שם גם הפרדה בין נשים לגברים, וכאדם חילוני זה מעורר בי דחיה".
אבל באופן מעט מפתיע הכעס של יבין איננו מופנה למשטרה אלא דווקא ליהודים דתיים המתעקשים לעלות בהר: "העקשנות ללכת בכיוון מנוגד למה שהוכתב בשעתו הן על ידי משה דיין והן על ידי הרבנות הראשית בלתי מובנת. יש שם שלטים מאירי עיניים של הרבנות שמודיעים שאסור לעלות על ההר. האיסור הזה החזיק מעמד מאז מלחמת ששת הימים, אבל כעת, הימין הקיצוני – תסלח לי על הביטוי – אומר לרבנים 'אם אתם לא רוצים, אז נעלה בדווקא. ניכנס בדווקא, גם לשטח ההר וגם לבתים בסילוואן'".
אינך מסכים שהר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות?
"המקום איננו הקדוש ביותר ליהדות, מהסיבה הפשוטה שהרבנות מורה שלא לעלות אליו בגלל כל מיני בעיות הלכתיות. זו היהדות, אבל יש מי שעושה דווקא".
אתה עצמך נצמד באדיקות לכל הוראה של הרבנות?
"אף לא להוראה אחת, למזלי. אבל יהודי דתי נצמד לכל מה שהרבנות פוסקת, אז דווקא לעניין הר הבית לא?".
במדינה דמוקרטית אמור להינתן גם ליהודים חופש פולחן, ממש כפי שהוא ניתן בהר הבית למוסלמים.
"אתה עדיין חושב שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית?".
אם מצעד הגאווה צועד 'בכל מחיר', למה לא לאפשר עליה חופשית להר הבית?
"אתה בטוח שבמצעד הגאווה מישהו לא ישלוף אקדח?", מסיט יבין את הנושא.
ואם ישלוף, צריך להיכנע לאלימות?
"לא צריך להיכנע, ולכן המצעד היה צריך לצעוד במקום שמבקשים שהוא יצעד, והוא לא – הזיזו את המצעד למקום אחר".
אני רק מנסה להבין מבחינה לוגית מה ההבדל בין מצעד הגאווה לבין הר הבית.
"אני אסביר לך את ההבדל. חזרנו לארץ אבותינו. בציונות היה איזה יסוד דתי וחיינו עם זה, אבל המדינה איננה בת יומיים. עשרות בשנים חיינו עם הבנה שיש דברים שאפשר לעשות ויש דברים שאי אפשר לעשות. פה יש מניע לאומני קיצוני שאני לא בטוח שיש לו קשר לדת, אבל נניח שיש לו – דווקא פה אתה תפר את מה שהרבנות אומרת? להתחתן ברבנות כן, אבל בנוגע לעלייה להר הבית אנחנו נפר את כל הצווים שלה? יש פה קיצוניות".
אבל אתה אינך אדם דתי, אז מדוע לא פשוט להיצמד בעניין הזה לחוקים ולכללים הדמוקרטיים?
"אל תעשה ממני גוי. אני אולי לא שמח ברבנות, אבל אני מקבל את עולה. התחתנתי דרכה, הילדים שלי עברו ברית מילה, עלו לתורה בבר המצווה, ובסך הכל אני חי כיהודי ששומר איכשהו על המסגרת הלאומית. זה לא אומר שצריך לעשות דווקא, להפר את תקנות הרבנות כאשר היא מודיעה שמטעמי הלכה אסור לעלות להר הבית. נדמה לי שהטיעון של הרבנות הוא שאיננו יודעים היכן בדיוק עמד המקדש".
הרב שלמה גורן זצ"ל חשב שראוי וצריך לעלות להר הבית, ואף כתב על כך ספר. גם היום קיימים רבנים רבים שחושבים כך.
"אני נגדם, מה לעשות?".
תנסה לחזור להר?
"לא. הסרט שלנו לא תלוי בביקור בהר הבית, ומלבד זאת יש לנו, ברוך השם, מספיק חומרים על יהודה-גליקים כאלו ואחרים ונוכל להשתמש בהם. אבל התור הזה בכניסה איננו לכבודה של היהדות הדתית, לא לכבודה של הרבנות ולא לכבודו של עם ישראל. למה מונעים ממני לעלות להר הבית, בעוד שכל התיירים מדנמרק ועד קפריסין, דרך אוסטרליה, נכנסו לשטח ההר בראש מורם? זה לא בסדר. למה להם נותנים ולי לא?".
