פסק דין תקדימי: ביהמ"ש קובע שאסור להרחיק יהודים בהרחקה זמנית עד לקיום שימוע

בית משפט השלום בירושלים קיבל ערר שהגישו שלושה יהודים על החלטת המשטרה להרחיקם מהר הבית "עד לקיום שימוע" ביום ירושלים השנה וקבע כי ההחלטה על הרחקתם התקבלה בניגוד לחוק. פסק הדין מצמצם את סמכויות המשטרה להורות על הרחקה מהר הבית לתקופות קצרות.

העוררים (ע"ק 74173-05-25 מוסטוביץ' ואח' נ' משטרת ישראל), שיוצגו על-ידי עו"ד אביעד ויסולי, עוכבו ביום ירושלים (26.5.25) בהר הבית, ובעת שחרורם נמסרה להם החלטה על הרחקה זמנית מהמקום עד למועד שימוע . העוררים טענו כי הרחקה זמנית זו נעדרת סמכות חוקית, שכן לפי בג"ץ 4897/24 בידינו נ' השר לביטחון לאומי ואח' ("בג"ץ בידינו"), לא ניתן להפעיל את סעיף 4א לפקודת המשטרה לצורך הרחקה מנהלית בגין חשד לעבירה, אלא יש לפעול לפי חוק המעצרים בלבד.

המדינה, באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים, הגישה בקשה לסילוק הערר על הסף בטענה כי הסמכות לבחון החלטות מסוג זה מסורה לבג"ץ בלבד, בהיותן החלטות מינהליות. עוד טענה המדינה כי ההרחקה הומרה עוד ביום 28.5.25 בצו חדש של מפקד מחוז ירושלים לפי סעיף 4א לפקודת המשטרה, ולכן הערר התייתר.

בית המשפט דחה את טענות המדינה וקבע כי ההחלטה הראשונית שהרחיקה את העוררים מהר הבית טרם קיום שימוע נעשתה ללא כל מקור סמכות חוקי. בית המשפט קבע כי פקודת המשטרה אינה מקנה אפשרות להורות על הרחקה לתקופה קצובה של ימים מספר עד לקיום שימוע, אלא אם מתקיימת עילה להרחקה לפי חוק המעצרים — דבר שלא התקיים במקרה זה.
עוד פסק בית המשפט כי הסמכות לדון בערר על הרחקה לתקופה קצרה נתונה לבית משפט השלום ולא לבג"ץ, וכי כאשר אין עבירה פלילית אין כל סמכות להרחיק אדם לפי חוק המעצרים.

להלן ציטוטים מפסק הדין:
6. "פקודת המשטרה אינה מסמיכה מתן סעד זמני של הרחקה לתקופה בת מספר ימים עד לקיומו של הליך שימוע (להבדיל מהרחקה מידית לאותם רגעים), לפחות לא באופן מפורש. נוהל "הגבלת גישה להר הבית" (שמספרו 01.01.01; להלן: "הנוהל") אינו יכול להקים סמכות, אלא רק להסדיר סמכות המוקנית על פי חוק (ר' החלטה מיום 29.1.25 בע"ק 5804-01-25 מוסטוביץ נ' מדינת ישראל).
7. לכן, אותה סמכות ראשונית להרחקה עד לקיומו של שימוע תקום רק במקום שבו קמה סמכות להרחקה לפי סעיף 42(ב)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"), דהיינו, מקום בו קיים חשד לעבירה פלילית. הדברים מתיישבים עם סעיף ט' לנוהל הקובע כי יש סמכות למנוע עלייה להר הבית באופן מידי ולפרק זמן שאינו עולה על שבעה ימים, במקרה בו קיימת תשתית לכאורה מספקת לקיומה של עילת מניעה לפי הנוהל ולא ניתן להמתין עד לתום הליך שימוע שיקוים מראש.
8. לפיכך, הסמכות לדון בערר על ההחלטה הראשונית תהיה מסורה לבית משפט זה מכוח סמכותו שבסעיף 53 לחוק המעצרים, לפחות כסמכות מקבילה.
9. מאחר ובמקרה שלפנינו אין מחלוקת כי לא קם חשד כלפי העוררים לביצועה של עבירה פלילית, לא קמה סמכות להורות על הרחקה זמנית עד לקיומו של שימוע. האמור, מבלי להידרש לכך כי כלל אין סמכות להורות על שחרור מעיכוב בתנאים אלא מקום בו קמה עילת מעצר (ר' פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 13.1.25 בע"א 66631-01-24).
10. לפיכך, בהעדר עילה לפי חוק המעצרים ובהעדר הסמכה מפורשת בפקודת המשטרה ליתן סעד זמני של הרחקה למספר ימים עד לקיומו של שימוע, דין הערר כנגד ההחלטה הראשונית על הרחקת העוררים מהר הבית להתקבל.
במכלול, הערר שהוגש כנגד ההחלטה הראשונית להרחיק את העוררים מהר הבית מתקבל."

עו"ד ויסולי, שייצג את העוררים, ברך על פסק הדין:
"פסק הדין קובע בפירוש כי לא ניתן להרחיק אדם מהר הבית תוך עקיפת החוק. הוא מחזיר את שלטון החוק גם להר הבית ומבהיר את גבולות הסמכות המשטרתית.
פסק הדין קובע מספר קביעות תקדימיות אשר המשטרה תידרש לציית להן מעתה:
· נוהל המשטרה שלפיו המשטרה הרחיקה עד היום מאות יהודים מהר הבית אינו מקור סמכות חוקי לכך.
· פקודת המשטרה אינה מתירה הרחקת יהודים מהר הבית עד לקיום שימוע.
· ניתן להרחיק יהודים מהר הבית עד לשימוע אך ורק בהתאם להוראות חוק המעצרים ובכפוף לזכות ערר לבית משפט השלום.
· בהעדר עבירה פלילית אין סמכות הרחקה גם לפי חוק המעצרים.
· כפי שנקבע ב"בג"ץ בידינו", בהתקיים עבירה פלילית אין סמכות הרחקה מינהלית.
· כל אדם שהורחק שלא כדין, בין אם לתקופה קצרה או ארוכה, רשאי להגיש תביעה אזרחית ולדרוש פיצוי של אלפי ₪ בגין העוולות של המשטרה כלפיו.
פסק הדין צפוי לשמש אבן דרך משפטית במאבק על חופש הגישה להר הבית ועל מניעת שימוש בסמכויות הרחקה על ידי המשטרה שלא כדין."

לתרומה לקרן היצוג המשפטי של עולי הר הבית לחצו כאן
העתק פסק הדין המלא פסד שלום ירושלים ערר הרחקה מהר הבית